אילוז ואח' נ' בן אבו חברה לבנייה ופיתוח בע"מ

פסק דין

ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ש' קטוביץ) מיום 6.6.11 בה נדחתה, במרביתה, טענת פרעתי שהעלו המערערים.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

ראשיתם של דברים בתביעה (ת"א 17616/93) שהוגשה נגד המשיבה על ידי אחרים ("התובעים"). המשיבה שלחה למערערים, שעבדו כקבלני משנה שלה, הודעה לצד שלישי.

המערערים לא הגישו כתב הגנה וביום 9.6.94 נתן בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' צור) פסק דין נגד המערערים, לפיו חויבו לשלם כל סכום שאותו תחויב המשיבה, ככל שתחויב, לשלם לתובעים "וזאת עד לסכום של 31,400 ₪ נכון ליום 12.12.93". כמו כן חויבו המערערים לשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,400 ₪ בתוספת מע"מ (פסק הדין צורף כנספח ב' להודעת הערעור).

ביום 19.2.96 – כך על פי האמור בהודעת הערעור – הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק דין (נספח ב' להודעת הערעור), וזאת אך ביחס לחיוב ההוצאות בפסק הדין. במועד זה טרם ניתן פסק הדין בתביעה כנגד המשיבה, וממילא טרם התקיים התנאי להוצאתו לפועל של החיוב העיקרי להבדיל מחיוב ההוצאות (סכום ההוצאות שצוין בבקשה לביצוע לא תאם את הסכום שנפסק אולם עניין זה תוקן בהחלטת רשם ההוצאה לפועל נשוא הערעור ואינו צריך לענייננו).

ביום 29.4.97 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד המשיבה, וזאת על דרך של מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה. בפסק הדין חויבה המשיבה לשלם לתובעים סך של 25,000 ₪ (נספח ז' להודעת הערעור).

ביום 7.5.97 קיימה המשיבה את פסק הדין שניתן נגדה ושילמה לתובעים את הסך האמור (מש/1). בכך למעשה הפך החיוב העיקרי שבפסק הדין מיום 9.6.94 לאופרטיבי וניתן היה להוציאו אל הפועל (תקנה 223(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

ביום 27.8.98 – ועוד בטרם הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצועו של החיוב העיקרי – שילמו המערערים את חובם בתיק ההוצאה לפועל שנפתח, כזכור, אך לביצוע חיוב ההוצאות (ההודעה בדבר איפוס החוב צורפה כנספח ה' להודעת הערעור).

ביום 25.11.98 הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל "בקשה לפתיחת תיק ולנקיטת הליכים" (נספח ו' להודעת הערעור) במסגרתה ביקשה, בין היתר, לעדכן את החוב בתיק בטענה כי "קרן פסק הדין עומדת על הסך של 32,400 ₪ נכון ליום 12.12.93". מהמסמכים שהובאו בפני במסגרת הערעור לא ברור אם העתק פסק הדין בתביעה נגד המשיבה צורף לבקשה זו.

כיום, אין חולק כי הסכום שצוין בבקשה לפתיחת התיק – 32,400 ש"ח – אינו תואם הן את פסק הדין המותנה מיום 9.6.94 (בו צוין 31,400 ₪) והן את פסק הדין מיום 29.4.97 שלפיו החיוב העיקרי שהפך אופרטיבי עומד על סך של 25,000 ₪.

ביום 2.2.99 החליט ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם, כתוארו אז, מ' בן עטר ז"ל) "להחיות את התיק על חוב בסך 32,400 ₪", ולעכב את ההליכים בתיק עד לאחר המצאת אזהרה לחייבים.

סמוך לאחר מכן, ביום 3.3.99, פנתה המשיבה בבקשה להפקה חוזרת של אזהרה. עם זאת, אין חולק שבסופו של יום לא הומצאה למערערים אזהרה לאחר ההחלטה בדבר החיאת התיק והגדלת החוב.

בין לבין, ובכלל זה בחודשים פברואר, מאי ואוקטובר 1999 (מע/1, מש/2 ו-מש/3), ביקשה המשיבה להטיל עיקולים על נכסי המערערים, אלא שככל הנראה בשל ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים עד להמצאת האזהרה, לא ננקטו בפועל הליכים מבצעיים.

בחלוף למעלה מעשר שנים, ביום 25.3.10, הגיש המערער 1 ללשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי. לטענתו, כשנה קודם לכן נודע לו על דבר קיומו של עיקול על נכס שלו. בבקשה נטען כי מששולם חיוב ההוצאות הרי ההחלטה להחיאת התיק נעשתה שלא כדין. בהתכתבות שצורפה לבקשה נטען כי בתיק ההוצאה לפועל לא מצוי פסק דין שניתן כנגד המשיבה וממילא לא התקיים התנאי לאכיפתו של החיוב העיקרי שבפסק הדין מיום 9.6.94, להבדיל מחיוב ההוצאות אשר שולם כאמור. עוד נטען כי המערער 1 לא קיבל אזהרה לאחר החיאת התיק.

המשיבה הגישה תגובות מטעמה לבקשה בטענת פרעתי, במסגרתן טענה כי אין בפי המערערים טענה כלשהי לפיה שילמו סכום כלשהו לאחר החיאת התיק ועדכון סכום החוב. בתגובותיה, לא התייחסה המשיבה לדבר קיומו של פסק הדין מיום 29.4.97 – הוא פסק הדין שהפך את החיוב העיקרי של המערערים לבר הוצאה לפועל.

בעקבות החלטת רשם ההוצאה לפועל, ובמסגרת דיון שנערך בפניו ביום 3.1.11, המציאה המשיבה לידי המערערים העתק של פסק הדין מיום 29.4.97 ולמערערים ניתנה האפשרות להגיש בקשה מתוקנת בטענת פרעתי.

ביום 3.2.11 הגישו המערערים בקשה שניה בטענת פרעתי. בבקשה טענו כי המשיבה, וליתר דיוק בא כוחה, הטעה את רשם ההוצאה לפועל בבקשה שהגיש לפתיחת התיק אחרי שחיוב ההוצאות שולם; כי המערערים לא קיבלו אזהרה נוספת אחרי החיאת התיק; כי בימים 3.11.93 ו- 19.4.94 נעשו הסדרים שונים בין המערער 2 למשיבה לפיהם הסכימה המשיבה להחזיר למערער 2 ערבות בנקאית שהפקיד בידה אחרי שישלים עבודות תיקונים כלשהן (נספחים ח' וט' להודעת הערעור); כי משהוחזרה הערבות למערערים (אחרי שהוארכה ביום 19.4.94 ואחרי שסכומה הופחת לאחר מכן), יש בכך – כך לפי הטענה – משום פרעון החוב; כי "באחד מן הימים" הגיע המערער 2 אל המשיבה, ואחרי שזו סירבה לשחרר לו את הערבות, הפקיד בידיה המערער 2 המחאה אישית וכי במועד כלשהו לאחר מכן הגיע המערער 2 להסדר עם המשיבה לפיה ישלם את חיוב ההוצאות בתיק ההוצאה לפועל ויקבל בחזרה את ההמחאה האישית; וכי בעקבות הדברים הללו שילם את חיוב ההוצאות בתיק, קיבל את ההמחאה האישית ובכך "תמו סופית" העניינים עם המשיבה.

אשר לפסק הדין מיום 29.4.97 – הוא פסק הדין שהפך את החיוב העיקרי כנגד המערערים לאופרטיבי – טענו המערערים כי העתקו לא צורף לבקשה לפתיחת התיק, כי אינו נאמן למקור, כי "אין לו כל נפקות" וכי הוא נעשה שנתיים לאחר שמערכת היחסים בין המערערים למשיבה הסתיימה בהסכמה ובהחזרת הערבות.

המשיבה הודיעה כי נוכח האמור בבקשה השניה, היא מוותרת על חקירת המצהירים.